<h1>פסקי ריא"ז</h1>
<h2>דף ב.</h2>
עדים שהעידו על הכהן שהוא בן גרושה או חלוצה והוזמו, אין אומרין ייעשו הם כבן גרושה ובן חלוצה אם היו כהנים, שאי אפשר לפסול הם וזרעם, ואין אני קורא בהם כאשר זמם לעשות לאחיו, אלא מכין אותם מלקות ארבעים מפני שעברו על לא תענה ברעך עד שקר, וכן עדים שהעידו על אחד שהרג את הנפש בשוגג ונתחייב גלות על פיהם והוזמו, אין אומרין יגלו אילו תחתיו, שנ' הוא ינוס אל אחת הערים, הוא ולא זוממין, אלא הן לוקין מלקות ארבעים. וכן אם העידו שורו שלפלוני הרג את הנפש, וחייבוהו לשלם כופר, והוזמו, אינן משלמין כופר, שהכופר לכפרה הוא בא ואילו רשעים הם ואינם ראויין לכפרה, אלא לוקין מלקות ארבעים. וכן אם העידו על העני שגנב ונתחייב לימכר בגניבתו, והוזמו, אין אומרין ימכרו אילו תחתיו, שנ' ונמכר בגניבתו, ולא בזמימו.
<h2>דף ב:</h2>
חייוב עדים זוממים אינו אלא דרך קנס, שהרי לא נהרג הנידון על פיהם והן נהרגין הואיל ונגמר דינו על פיהם, וכן כשמעידין על הממון, אע"פ שהממון ביד הבעלים ולא שילם הלה על פיהם, הן משלמין לו, הואיל ונגמר דינו על פיהם, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' א'.
הואיל וחייובן דרך קנס, אם הודו מעצמן ואמרו שקר העדנו שבאותו היום לא היינו במקום העדות אלא במקום פלו' היינו, הרי אילו פטורין מלשלם, שאין אדם משלם קנס על פי עצמו אלא על פי עדים כמו שביארנו בהלכות בבא קמא בפרק [מרובה], לפיכך אין דנין עדים זוממין אלא בדיינין מוסמכין, כדרך שביארנו בשאר דיני קנסות בפרק החובל.
<h2>דף ג.</h2>
אמ' אחד מן העדים כבר הוזמנו בב"ד שבמקום פלוני על פי עדים, וחייבו אותנו בית דין לשלם ממון, הרי זה אינו נאמן על חבירו לחייבו, אבל נאמן על עצמו ומשלם חלקו.
העידו עליו שהוא חייב לחבירו אלף זוז על מנת ליתן לו מכאן ועד שלשים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים, והוזמו, אין מחייבין אותם לשלם אלף זוז, שהרי גם הוא מודה בהם, אלא אומרין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז בין ליתנם מכאן ועד שלשים יום, בין ליתנם מכאן ועד עשר שנים, ואותו השכר שהיו באים להפסידו הן משלמין לו. וכן אם העידו על אחד שגירש את אשתו ובאין לחייבו בכתובתה, והוזמו, אין אומרין ישלמו לו כל כתובתה, שהרי סוף סוף הוא חייב בה כשתתאלמן או כשתתגרש, אלא מנכין מכתובתה מה שראויה לימכר אם תתאלמן או תתגרש ואם תמות לא תגבה כלום, והמותר משלמין לו, שהרי זה המותר היו באין עכשיו להפסידו.
<h2>דף ג:</h2>
המלוה את חבירו עד עשר שנים אין שנת שמיטה שבתוכן משמיטתו, לפי שלא הגיע זמנו ליגבות, ואין אני קורא בו לא יגוש את רעהו. התנה עמו על מנת שלא תשמיטנו בשביעית, אין שביעית משמיטתו, שהמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו קיים. התנה עמו על מנת שלא תשמיטנו שביעית, שביעית משמיטתו, שהרי הוא כמתנה שלא תהא שמטה נוהגת בשביעית, ולא כל הימנו לעקור דברי תורה. המלוה את חבירו סתם אינו רשאי לתובעו עד שלשים יום, אחד מלוה בשטר ואחד מלוה על פה.
שלשה לוגין מים שנפל לתוכן קורטוב יין, ומראיהן כמראה יין, ונפלו למקוה חסר, ואחר כך הושלם בכשרים, לא פסלוהו, שהכל הולך אחר המראה, והואיל ומראיהן כמראה יין הרי הן כאילו הכל יין, ואינו פוסל את המקוה אלא בשינוי מראה, ומי צבע פוסלין את המקוה בשלשת לוגין, לפי שמי צבע הן נקראין ושם מים עליהם, אבל זה יין מזוג הוא נקרא.
<h2>דף ד.</h2>
חבית מלאה מים שנפלה לים הגדול, הטובל שם לא עלתה לו טבילה, שהרי הוא טובל במים שאובין, שהן נקוין ועומדין במקום אחד, אבל אם נפלה בנהר, הטובל שם עלתה לו טבילה, שהרי הן נמשכין והולכין ואינן נקוין במקום אחד.
שנים שהעידו באחד שחייב ליתן לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין, משלמין לו מאתים זוז ואינן לוקין, שאין אדם נידון בשני דינין, שנ' כדי רשעתו, משום רשעה אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו משום שתי רשעיות, ובתשלומין חייבתן תורה, שנ' יד ביד, דבר הניתן מיד ליד.
שנים שהעידו על אחד שהוא חייב מלקות ארבעים, ונמצאו זוממין, לוקין מלקות ארבעים.
<h2>דף ה.</h2>
משלשין בממון ואין משלשין במכות, כיצד העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז, ונמצאו זוממין, אפילו אם היו שלשה נותן כל אחד השליש ומצטרפין למאתים זוז, אבל אם העידו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין, כל אחד ואחד לוקה מלקות שלם, שאין המלקות ראוי להתחלק כמו הממון. הוזם אחד מן העדים, אינו מתחייב בהזמתו לא עונש הגוף ולא עונש ממון, עד שיוזמו שניהם.
עדים זוממין שאמרה תורה ועשיתם לו כאשר זמם כיצד, אמרו מעידים אנחנו באיש פלוני שהרג את הנפש ביום פלוני במקום פלוני, ובאו עדים אחרים ואמרו להם היאך אתם מעידים כן, והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני, הרי אילו הראשונים זוממין, ונהרגין, שנ' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו. אמרו להם והלא באותו היום עמנו היה ההורג או הנהרג במקום פלוני, הרי הן מוכחשין, ועדותן בטלה, אבל אינן זוממין, ואינן חייבין מיתה, שנ' בעדים זוממין לענות בו סרה, עד שתיסרה גופה שלעדות. אין מזימין את העדים אלא בפניהם, אבל מכחישין אותן אפי' שלא בפניהם, והזמה שלא בפניהם אע"פ שאינה הזמה להתחייב עליה, הרי היא כהכחשה, ועדותן בטלה, וזה מבואר בכתובות בפרק שיני [כ' ע"א].
שנים שהעידו על אחד שהרג את הנפש ביום פלוני, ובאו שנים אחרים והזימום ואמרו להם והלא באותו היום עמנו הייתם במקום פלוני, ועוד באה כת שלישית והזימה הכת השנייה ואמרו להם אותו היום שאתם אומרים שהיו כת ראשונה עמכם אתם הייתם עמנו במקום אחר ולא הייתם אצל כת ראשונה, ושקר אתם אומרים, ונמצאת כת ראשונה אמת והשנייה זוממת, ועוד באת כת רביעית והזימה את השלישית, ואמרו להם באותו היום שאתם מעידים על השנייה עמנו הייתם וכת השנייה אמת והשלישית זוממת וכן הראשונה זוממת על פי השנייה, הרי אילו כל הזוממין נהרגין, ואפי' אם הם מאה, כגון שבאת כת חמישית והזימה הרביעית, ועוד באת שישית והזימה החמישית, ואפי' עד מאה באו כת אחר כת ומזימות זו את זו, ונמצאו כל הכתות אחת אמת ואחת זוממת כדרך שביארנו, הרי אילו כל הזוממין נהרגין, כמבואר בקונטרס הראייות בראיי' ב'.
באו שנים ואמרו במזרח הבירה הרג פלוני את הנפש בשעה פלנית, ובאו שנים ואמרו להם והלא במערב הבירה הייתם עמנו באותה שעה, רואין, אם יכולין לעמוד העדים במערב הבירה ולראות במזרח הבירה אין אילו זוממין ועדותן קיימת, ואם לאו, הרי אילו זוממין ונהרגין. וכן אם באו שנים ואמרו ביום פלוני בבוקר הרג פלוני את הנפש בסורא, ובאו שנים ואמרו להם והלא באותו היום בערב הייתם עמנו בנהרדעא, רואין, אם היו יכולין לילך מן הבוקר ועד הערב מסורא לנהרדעא אין אילו זוממין, ואם לאו, הרי אילו זוממין, ואין חוששין שמא הלכו שם על ידי גמל פורח או על ידי קפיצת הדרך. באו שנים ואמרו באחד בשבת הרג פלוני את הנפש במקום פלוני, ובאו שנים אחרים ואמרו להם והלא באחד בשבת עמנו הייתם במקום פלוני, ולא הרגו באחד בשבת אלא בשיני בשבת הרגו, או אפילו אם אמרו קודם אחד בשבת הרגו, הרי אילו נהרגין, שהרי בשעה שהעידו עליו לא נגמר דינו להריגה, וחייבין עליו בהזמתו.
העידו הזוממין שכבר נגמר דינו להריגה, אע"פ שמעידין המזימין שלא נגמר דינו עד שיני בשבת והזוממין היו מעידין שנגמר דינו באחד בשבת, והוזמו, אינן נהרגין, שהרי בשעה שמגידין עדותן לבית דין כבר נגמר דינו, שהן מעידין אחר כמה ימים מה שראו באחד בשבת, והואיל ונגמר דינו כבר בשעת הגדתן, הרי אלה כמי שמעידין על אדם הרוג. וכן לענין תשלומי ממון, אם באו שנים ואמרו באחד בשבת הלוה פלוני לפלוני מנה, או נתחייב לשלם לו קנס ונגמר דינו, ובאו שנים אחרים ואמרו להם והלא באחד בשבת עמנו הייתם במקום פלוני, אלא בשיני בשבת הלוהו או נגמר דינו בקנס, הרי אילו פטורין בהזמתן, שהרי לא היו באים להפסידו כלום, שבלא עדותן היה חייב לשלם בשעה שהן מעידין עליו. אבל אם היו מעידין שנתחייב לו קנס באחד בשבת ולא נגמר דינו עדיין, ובאו שנים אחרים והזימום ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם במקום פלוני, אבל בשיני בשבת נתחייב בקנס, ואפי' אם אמרו קודם אחד בשבת נתחייב בקנס, הואיל ולא נגמר דינו עדיין מתחייבין אילו בהזמתן, שאין חייובו שלקנס אלא בשעת גמר דין, והרי היו באין לחייבו בעדותן ממון שלא נתחייב בו עדיין.
<h2>דף ה:</h2>
בעל דין שהביא עדיו לבית דין ונמצאו עדי שקר, ועוד הביא עדים אחרים ונמצאו עדי שקר, ואחר כך הביא עוד עדים אחרים, אין אומרין הרי הוחזק להביא עדי שקר, אלא מקבלין עדותן שלאילו, שאם הוחזק הוא להביא עדי שקר לא הוחזקו כל ישראל להיות עדי שקר.
אין העדים זוממים נהרגין עד שייגמר הדין על פי עדותן, שנאמר נפש תחת נפש, שכבר נגמר דינו שלנדון והרי הוא כהרוג וכאילו אבד נפשו, אבל אם נהרג הנדון אין זוממין נהרגין, שנ' ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, כאשר זמם לעשות ולא כאשר עשה. וכן אם העידו על חייבי מלקייות או על חייבי גלייות אין חייבין בהזמתן אלא אם כן נגמר דינו שלנדון על פי עדותן.
על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר, אם מתקיימת העדות בשנים למה הוצרך לכתוב שלשה, אלא להקיש שלשה לשנים, מה שלשה מזימין את השנים, אף שנים מזימין את השלשה, ומנין אפילו מאה, ת"ל עדים עדים שני פעמים, לומר כל מה שהעדים מרובין הרי הם כשנים והשנים מזימין אותן. הוזמו השלשה, כולן חייבין, ואין השלישי יכול לומר הרי יש כאן עדות בלא לי ועדותי לא מעלה ולא מורדת, אלא כל המיטפל לעוברי עבירה הרי הוא כעוברי עבירה, וכל שכן המיטפל לעושי מצוה שהוא כעושי מצוה, שמרובה מדה טובה ממדת פורענות, שבמדת פורענות הוא אומר פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים, ובמדה טובה הוא אומר ועושה חסד לאלפים. כשם שהשנים עדות אחת הן ואם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה שהרי אין כאן עדות שלימה, וכן אם הוזם האחד אינו חייב עד שיוזמו שניהם, כך השלשה עדות אחת הן, ואינן חייבין בהזמתן עד שיוזמו שלשתן, ועדותן בטלה, שעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה, וכן אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, בין בדיני ממונות בין בדיני נפשות, וכן אפי' אם היו מאה עדים.
<h2>דף ו.</h2>
בד"א שנעשו השלשה או יותר מהן עדות אחת לעניין זה, שהעידו כל אחד ואחד בתוך כדי דיבורו שלחבירו, אבל אם שהו בין עדותו שלזה לעדותו שלזה, אין השלישי מצטרף עם השנים להיותן עדות אחת לעניין שביארנו. וכמה תוך כדי דיבור כדי שאלת שלום תלמיד לרב שאומר לו שלום עליך רבי, וכבר ביארנו זה בנדרים בפרק נערה המאורשה.
התרו בהן ב"ד ואמרו להם לעדים הבאים לפניהם, לראות באתם או להעיד באתם, ואמרו להם להעיד באנו, כולן מצטרפין עם השנים להיותן עדות אחת, ואם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, ואינן חייבין בהזמתן עד שיוזמו כולן, ואם לא התרו בהן בית דין כדרך שביארנו, אין שאר העדים מצטרפין עם השנים, אלא אם העידו כל אחד בתוך כדי דיבורו שלחבירו כמו שביארנו. אבל שני העדים מצטרפין זה עם זה אע"פ שלא התרו בהן בית דין, ואע"פ שלא העיד האחד בתוך כדי דיבורו שלחבירו.
<h2>דף ו:</h2>
היו שנים רואין אותו מחלון זה כשהיה הורג את חבירו, ושנים רואין אותו מחלון זה, והמתרה עומד שם ומתרהו, בזמן שמקצתן רואין אילו את אילו, או שהיו רואין את המתרה או המתרה רואה אותן, הרי אילו כאלו היו כולן במעמד אחד, ומצטרפין להיותן כולן עדות אחת אם העידו כל אחד בתוך כדי דיבור או שהתרו בהן בית דין כעניין שביארנו. אבל אם אין מקצתן רואין אילו את אילו, ולא היו רואין את המתרה וגם המתרה לא היה רואה אותן, הרי אילו אינן מצטרפין לעדות אחת, ואע"פ שהעידו כל אחד בתוך כדי דיבור, ואע"פ שהתרו בהן ב"ד, והרי הן שתי עדייות, ואם הוזמה אחת מהן היא חייבת והשנייה פטורה, ומקיימין עדותן והורגין ההורג על פיהן. וכן אם היו רואין אותו אחד מחלון זה ואחד מחלון זה, אם רואין זה את זה, או שהיו רואין את המתרה או המתרה רואה אותן, הרי אילו מצטרפין ומקיימין עדותן, אבל אם לא היו רואין זה את זה ולא היו רואין את המתרה ולא המתרה רואה אותן אינן מצטרפין ועדותן בטלה. וכן אם ראו בזה אחר זה אפילו מחלון אחד, כגון שראה אחד את חבירו שהיה בא על הערוה ונסתלק הוא, ואחר כך ראה אותו אחר, אינן מצטרפין. בד"א בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות אפילו זה ראה שהלוהו בניסן, וזה ראה שהלוהו באייר הרי אילו מצטרפין ומוציאין ממון על פיהם, כמו שביארנו בהלכות סנהדרין בפ' שלישי.
סנהדרין לא תהא שומעת מפי התורגמן, שנ' על פי שנים עדים, צריכין שישמעו על פיהם, ואם היה מבין הדיין לשון העדים אלא שאינו יודע להשיב להם רשאי להעמיד תורגמן בינו לבינם.
<h2>דף ז.</h2>
שטר שהיו עדיו קרובים לערב, אע"פ שהם רחוקים אצל המלווה והלווה, אינם נאמנין אפי' על המלוה ועל הלווה, שהרי אם אין נכסים ללווה צריך המלוה לילך על הערב, ונמצא כשמעידים על הלווה כאילו מעידים על הערב. אבל אם היו שני לווין בשטר אחד, שאין האחד משועבד על חלק חבירו, והיו העדים קרובים לאחד ורחוקים לאחד, אע"פ שאינן נאמנין על הקרוב, נאמנין על הרחוק, כמו שביאר מז"ה בפרק חזקת הבתים.
סנהדרין היתה נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ, שכן כתוב בפרשת רוצחים והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם, אלא שבארץ ישראל מושיבין בכל עיר ועיר, שנ' שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך, ובחוצה לארץ אין מושיבין בכל עיר ועיר אלא בכל פלך ופלך. מי שנגמר דינו בבית דין של ארץ ישראל, וברח ובא לו בבית דין אחר, אין סותרין את דינו, אלא כל מקום שיעמדו שנים ויאמרו מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בבית דין פלוני, ופלוני ופל' עדיו, הרי זה ייהרג, והוא שהיו עדיו הראשונים שם, שנ' יד העדים תהיה בו בראשונה, כמו שמבואר בסנהדרין בפרק נגמר הדין [מ"ה ע"ב]. נגמר דינו בבית דין שבחוצה לארץ וברח ובא לו לבית דין שבארץ ישראל, הרי זה סותרין את דינו ודנין אותו מתחלתו, שמא תעמוד לו זכותה שלארץ ישראל ויראו דינו לזכות. הרבה היו מהפכין בזכות שלנידון להצילו מן המיתה, שנ' ושפטו העדה והצילו העדה, וסנהדרין שהיתה הורגת אחד לשבע שנים נקראת חבלנית. ומשרבו הרצחנין גלתה סנהדרין מלשכת הגזית וישבה לה במקום אחר שבהר הבית הנקרא חנות, לפי שלא היו יכולין לדון דיני נפשות, ואין דנין דיני נפשות אלא בסנהדרין גדולה יושבת בלשכת הגזית, שכן כתוב בזקן ממרא [דברים י"ז] אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו, מלמד שהמקום גורם, וזה היה ארבעים שנה קודם חרבן הבית, כמו שמבואר בפרק ראשון שלע"ז [ח' ע"ב]. עדים המעידים על המנאפים אין צריכין שיראו אותן כמכחול בשפופרת, אלא אם ראו אותן כדרך המנאפין מעידין עליהם ודנין אותם על פיהם.
ההורג נפש בשגגה גולה בערי מקלט, שנ' [במדבר ל"ה] תהיינה שש הערים האלה למקלט לנוס שמה כל מכה נפש בשגגה. הרג במזיד וכסבור שמותר להורגו, הרי זה אינו גולה, שהוא קרוב למזיד ואינו מתכפר בגלות, וכן אינו חייב מיתה בבית דין, שלא התרו בו, אלא דינו מסור לשמים.
הרגו דרך ירידה חייב גלות, דרך עלייה אינו חייב גלות, כיצד, היה טח גגו במעגילה והיה מושך בה בשיפועו שלגג מלמעלה למטה ונפלה מידו והרג את הנפש חייב גלות. וכן אם היה משלשל חבית מלמעלה למטה ונפלה על האדם והרגתו, או שהיה יורד בסולם ונפל עליו והרגו, הרי זה גולה. אבל אם היה מושך במעגילה מלמטה למעלה ונפלה והרגה את הנפש, או שהיה דולה בחבית ונפסק החבל ונפלה והרגה את הנפש, או שהיה עולה בסולם ונפל והרג, הרי זה אינו גולה. זה הכלל כל שבדרך הורדתו והרג גולה, וכל שבדרך עלייתו הרג אינו גולה, שנ' ויפל עליו וימות, לא חייבה תורה אלא בדרך ירידה, שבדרך עלייתו אינו אלא כאנוס.
<h2>דף ז:</h2>
וכן אם נתכון להרוג את הבהמה והרג את האדם, לנכרי והרג את ישראל, לנפלים והרג בן קיימא, הרי זה אינו גולה. וכן אם נתכון לזרוק האבן לצד זה ונפלה מידו והלכה לה לצד אחר, או שנתכון לזרוק שתים וזרק ארבע, והרג הנפש, אינו גולה, שנ' ואשר לא צדה, פרט למתכוין לזרוק מצד זה וזרק לצד זה. וכן אם הרגו בקרן זוית, כגון שזה היה יוצא ממבוי הבא ממזרח למערב וזה היה בא מצפון לדרום, וזרק עליו בקרן עד שלא ראהו והרגו, הרי זה אינו גולה. וכן אם הרג שונאו בשוגג אינו גולה, שמא מזיד הוא ועשה עצמו שוגג, שנ' ואם בפתע בלא איבה הדפו, בלא איבה פרט לשונא, הדפו שדחפו בגופו.
וכן קצב שהיה מקצב בשר והכה חבירו בבלי דעת ובדרך הורדתו חייב גלות, בין כשמוריד הגרזן לפניו, בין כשמורידו לאחריו כדי להעלותו, אע"פ שהיא ירידה צורך עלייה. הכה בו דרך עלייתו פטור מגלות, בין כשמעלה בו לאחר שהורידו מאחריו בין כשמעלה אותו מלפניו. היה עולה בסולם ונשמטה שליבה מתחתיו ונפלה והרגה, הרי זו ירידה שהיא צורך עלייה וחייב עליה גלות. היה מבקע עצים בגרזן ונשמט הברזל מקתו והרג, הרי זה חייב גלות, שנ' ונשל הברזל מן העץ, זה שנשל הברזל מקתו, נשמט מן העץ המתבקע והרג, הרי זה אינו גולה, שאין זה מכחו אלא מכח כחו.
<h2>דף ח.</h2>
האב המכה את בנו לייסרו והרגו פטור מגלות, שנ' ואשר יבא את רעהו ביער לחטוב עצים, מה חטיבת עצים רשות אף כל שהוא רשות, יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין המכה את חבירו ברשות בית דין והרגו בבלי דעת פטור מגלות.
היה סותר כותלו וזורק את האבנים במקום שהרבים מצויין שם, הרי זה אינו גולה, לפי שהוא קרוב למזיד ואינו מתכפר בגלות, אלא דינו מסור לשמים. היה זורק למקום שאין בני אדם מצויין שם כלל ונמצא שם אדם והרגו, הרי זה פטור, מפני שהוא אנוס. היה זורק במקום שאין בני אדם מצויין אלא לפרקים, כגון באשפה שאין דרך בני אדם להפנות בה ביום אלא בלילה ויש שיושבין בה אפי' ביום, הרי זה כמו שוגג וחייב גלות. זרק האבן במקום שלא היה שם שום אדם, ולאחר שיצאת האבן מידו הוציא חבירו ראשו וקיבלה, הרי זה פטור מגלות, שהרי הוא כמו אנוס. זרק האבן לחצירו והרג חבירו בבלי דעת, אם היה רשות לנהרג ליכנס שם, הרי זה גולה על ידו, ואם לאו, אינו גולה, שנ' ואשר יבא את רעהו ביער, מה יער שיש רשות למזיק ולניזק ליכנס שם, אף כל שיש רשות למזיק ולניזק ליכנס שם, יצא חצר בעל הבית שאין רשות לניזק ליכנס שם, ולא כל הימנו ליכנס בחצר חבירו שלא ברשות לחייבו גלות בשוגג.
<h2>דף ח:</h2>
האב שהרג את בנו שלא בכונה הרי זה גולה אם לא היה עוסק לייסרו במקום מצוה, וכן הבן שהרג את אביו שלא בכונה הרי זה גולה. ישראל שהרג עבד וכותי שלא בכונה הרי זה גולה, וכן אם העיד עליהם והוזם חייב בהזמתו, וכן עבד וכותי שהרגו ישראל בשוגג חייבין גלות. ישראל שהרג גר תושב שאינו עובד ע"ז ושומר שבע מצוות שנצטוו בני נח אבל אינו שומר שאר מצוות, הרי זה אינו גולה. אבל גר תושב שהרג גר תושב חבירו בשוגג גולה, ואם היה קרוב למזיד נהרג על ידו, שאין בני נח צריכין התראה.
<h2>דף ט.</h2>
וכן אם היה סבור שמותר להרוג חבירו והרגו נהרג על ידו, לפי שבן נח מתחייב על שהיה לו ללמוד ולא למד.
<h2>דף ט:</h2>
הסומא שהרג בשוגג אינו חייב גלות, שנ' בלא ראות ויפל עליו וימות, פרט לסומא שאינו רואה כל עיקר. שחט בו שנים או רוב שנים הרי זה אינו גולה, חוששין שמא הרוח בלבלתו, או הוא בעצמו מתוך פירכוסו קירב מיתתו, הואיל וגרם אחר היה בו לקרב מיתתו אין זה גולה, וכן מבואר ביבמות בפרק אחרון בהלכת וחייה אוכלת בו [ק"כ ע"ב].
להיכן גולין לערי מקלט, לשלש שבעבר הירדן ולשלש שבארץ כנען, שנ' את שלש הערים תתנו בעבר הירדן, ואת שלש הערים תתנו בארץ כנען, (ומפונים) [ומכונים] להם דרכים שכותבין מקלט מקלט על פרשת דרכים כדי שיכיר הרוצח ויפנה לשם, שנ' תכין לך הדרך עשה הכנה לדרך.
כך היה עניין הרוצח, בתחלה כל אחד קודם והולך לעיר מקלט, בין שוגג בין מזיד, ובית דין שולחין ומביאין אותו משם, מי שנתחייב מיתה הרגוהו, שנ' ושלחו זקני עירו ולקחו אותו משם ונתנו אותו ביד גואל הדם, מי שלא נתחייב לא מיתה ולא גלות פטרוהו, שנ' והצילו העדה את הרוצח מיד גואל הדם, מי שנתחייב גלות מחזירין אותו למקומו, שנאמר והשיבו אותו העדה אל עיר מקלטו אשר נס שמה. ומוסרין לו שני תלמידי חכמים שילכו עמו, שמא יהרגנו גואל הדם בדרך, ומדברים בשבילו לבני עיר מקלט ואומרין להם אל תנהגו בו מנהג שופכי דמים שהרי בשגגה בא מעשה לידו, שהרבה שליחות עושה, ומוטב ידברו שלוחי בית דין בשבילו ממה שידבר הוא על עצמו.
<h2>דף י.</h2>
הרב שגלה מגלין ישיבתו עמו, שנאמר ונס אל אחת מן הערים האל וחי, עשה שיהיה לו שם חייותו. וכן תלמיד שגלה מגלין רבו עמו, מכאן שלא ישנה אדם לתלמיד שאינו הגון, שהרי הוא גולה על ידו.
<h2>דף י:</h2>
היה גולה לעיר מקלטו, ומצאו גואל הדם קודם שהגיע שם והרגו, פטור, שנ' פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו והשיגו כי ירבה הדרך והכהו נפש ולו אין משפט מות, ואף על גואל הדם נאמר שאין לו משפט מות.
<h2>דף יא.</h2>
ויושב שם עד מות הכהן הגדול, לפיכך אמותיהן שלכהנים היו מספקות להם שם מחיה (ומכסות) [וכסות], כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו, וחוששין על קללתם, שאין זו קללת חנם, שהיה להם לגדולי הדור לבקש רחמים על דורם שלא יארע בהם קלקלה, ולא בקשו. ומעשה בחכם אחד שהיה רגיל אליהו עמו, ופעם אחת אירע קלקלה שאכל האריה אדם אחד רחוק מאותו חסיד שלש פרסאות, ואעפ"כ נמנע אליהו מלדבר עמו שלשה ימים, לפי שאירע קלקלה במקומו, שהיה לו לבקש רחמים על בני דורו.
קללת חכם אפי' בחנם היא באה, וכן אפילו על תנאי היא באה, שאם קללו החכם על תנאי אע"פ שלא עבר זה על תנאו פוגעת בו קללתו.
<h2>דף יא:</h2>
נגמר דינו שלרוצח לגלות ולא הספיק לגלות עד שמת כהן גדול, הרי זה אינו גולה, ואם מת כהן גדול עד שלא נגמר דינו ומינו כהן אחר תחתיו ואחר כך נגמר דינו, הרי זה גולה, ואינו חוזר עד מיתתו שלשיני. נגמר דינו ולא הספיק לגלות עד שמת, מוליכין את עצמותיו לשם, וכן אם מת בעיר מקלטו ונקבר שם, כשימות כהן גדול מוליכין עצמותיו לקברי אבותיו. כשחוזר הרוצח מעיר מקלטו אינו חוזר לשררה שהיה בה מתחלה, שנ' ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו, לארץ אחוזתו הוא שב, ואינו שב במה שהוחזקו אבותיו.
אין הגולה יוצא מעיר מקלטו לא לעדות מצוה, ולא לעדות ממון, ולא לעדות נפשות, ואפילו ישראל צריכין לו, ואפי' שר צבא כיואב בן צרויה אינו יוצא משם, שנאמר [במדבר ל"ה] שמה, שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו.
כשם שהעיר קולטת כך תחום העיר קולט עד אלפים אמה.
יצא חוץ לתחום עיר מקלטו אחר שעמד בדין ונתחייב גלות, הרשות ביד גואל הדם להורגו, שנ' ואם יצא יצא הרוצח את גבול עיר מקלטו אשר ינוס שמה ומצא אותו גואל הדם מחוץ לגבול עיר מקלטו ורצח גואל הדם את הרוצח אין לו דם, כי בעיר מקלטו ישב עד מות הכהן הגדול. מצאו אדם אחר אינו רשאי להורגו, ואם הרגו אינו נהרג עליו, הואיל והרגו חוץ לתחום עיר מקלטו.
<h2>דף יב.</h2>
רוצח שהרג בשוגג ונקלט לעיר מקלט, ואחר כך יצא חוץ לתחום העיר עד שלא עמד בדין, ומצאו גואל הדם והרגו, הרי זה נהרג עליו, שנ' ולא ימות הרוצח עד עמדו לפני העדה למשפט.
יצא חוץ לתחום העיר בשוגג, כגון שהוא סבור לעמוד בתוך התחום ונמצא חוץ לתחום, אינו רשאי גואל הדם להורגו, אלא מתרה בו שיגלה לעיר מקלט, ואם אינו גולה הרי הוא מזיד ורשאי להורגו.
אב שהרג את בנו בשוגג שלא במקום מצוה, בן בנו נעשה עליו גואל הדם, אבל בנו האחר אינו נעשה עליו גואל הדם, שאין הבן רשאי להרוג את אביו.
אילן שהוא עומד בתוך התחום ונופו נוטה חוץ לתחום, או שהוא עומד חוץ לתחום ונופו נוטה בתוך התחום, כל שהוא בתוך התחום קולט, וכל שהוא חוץ לתחום אינו קולט.
<h2>דף יב:</h2>
הרג בעיר מקלטו גולה משכונה לשכונה, ובן העיר שהרג שם גולה לעיר מקלט אחר.
רוצח שגלה לעיר מקלט ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם רוצח אני, אמרו לו אעפ"כ, יקבל מהן, שנ' וזה דבר הרוצח.
<h2>דף יג.</h2>
כל אזהרת לאו הכתובה בתורה שהזהירה תורה לא תעשה כך וכך, כגון לא תחסום שור בדישו, לא תלבש שעטנז, וכיוצא בהן, אם עבר ועשה, בית דין מלקין אותו מלקות ארבעים על פי שני עדים כשרים, ועל ידי התראה שהתרו בו, כשאר דיני נפשות, שכן כתוב בפרשה לא תחסום ארבעים יכנו. וכן כהן גדול שבא על האלמנה וכהן הדיוט שבא על הגרושה לוקה מלקות ארבעים. היתה אלמנה וגרושה, לוקה עליה כהן גדול שני מלקייות, משום אלמנה ומשום גרושה. וכן האוכל נבילות וטריפות שקצים ורמשים לוקה עליהם מלקות ארבעים.
אכל נמלה שהיא שרץ הארץ לוקה עליה חמש מלקייות, שה' לאוין כתובין בו, אחד שנ' [ויקרא י"א] וכל השרץ השורץ על הארץ שקץ הוא לא יאכל, ועוד כת' [שם] לא תאכלום כי שקץ הם, ועוד כת' [שם] אל תשקצו, ועוד כת' [שם] ולא תטמאו בהם, ועוד כת' [שם] ולא תטמאו את נפשותיכם, הרי חמשה לאוין. ואע"פ שאין בה כזית הואיל והיא ברייה חייב עליה בכל שהוא. אכל צרעה שהיא שרץ העוף לוקה שש מלקייות, שהרי חמשה לאוין כתובין בו, חמשה משום שרץ הארץ, ועוד לאו שישי משום שרץ העוף, שנ' [דברים י"ד] וכל שרץ העוף טמא הוא לכם לא יאכל.
וכן כל לאוין הכתובין בחייבי כריתות אם התרו בהן למלקות לוקה עליהן, אבל לאוין הכתובין בחייבי מיתות בית דין אין לוקין עליהן, שלא נכתבו אלא לעונש מיתת בית דין ולא לעונש מלקות. כל מקום שנא' השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה, כגון השמר בנגע הצרעת אזהרה שלא יקוץ בהרתו.
<h2>דף טז.</h2>
כל לאו שיש בו תשלומי ממון אין לוקין עליו, כגון לא תגזול, שאם גזל משלם ואינו לוקה. כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, כגון לא ייראה לך שאור, אם עבר עליו אינו לוקה, שהרי לא עשה מעשה בידים. ויש אומרין שאף אם עשה מעשה בידים והכניס חמץ בביתו פטור, שהרי הוא מצווה להשבית והרי הוא לאו שניתק לעשה, כמבואר בקונטרס הראייות בפסחים בפרק מי שהיה טמא [צ"ה ע"א]. וכן האומר שבועה שאוכל ככר זה היום, ועבר היום ולא אכלה אינו לוקה, שלא עשה מעשה. נשבע שבועה שאכלתי ולא אכל, או שנשבע שלא אכל ואכל, אע"פ שאין בו מעשה, שהדיבור אינו חשוב מעשה, הרי זה לוקה, לפי שזה דומה לשבועת שוא, שהרי בשעה שנשבע מוציא שקר מפיו, וכבר כתוב בשבועת שוא כי לא ינקה ה', ה' אינו מנקה אבל בית דין שלמטה מנקין, שמלקין אותו ומנקין אותו, כמו שמבואר בפרק שלישי שלשבועות. וכן המימר שנ' [ויקרא כ"ז] לא ימיר אותו טוב ברע, ואם המיר לוקה ואע"פ שאין בו מעשה אלא בדיבור שאמר יהא זה תמורת זה. וכן המקלל חבירו בשם, שנ' בו [שם י"ט] לא תקלל חרש, הרי אילו שלשה לאוין אע"פ שאין בהם מעשה לוקין עליהם, אבל כל שאר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, אלא דינו מסור לשמים. העובר על מצות עשה שבתורה כגון עשה סוכה עשה לולב וכיוצא בהן אין מלקין אותו מלקות ארבעים, אלא בית דין כופין אותו עד שיקיים המצוה ומכין אותו [עד] שתצא נפשו [ו]עד שישמע להם, כמו שמבואר בפ' [הכותב (כתובות פ"ו ע"א)].
וכן מה שאמרה תורה באונס את הבתולה ולו תהיה לאשה לא יוכל לשלחה כל ימיו, אם שילחה אינו לוקה, שהרי אמרה תורה כל ימיו, כל ימיו בידו להחזיר ולתקן הלאו שעבר עליו, ואם מתה עד שלא החזירה לוקה, וכן כהן שאינו יכול להחזיר לוקה.
<h2>דף טז:</h2>
וכן מה שאמרה תורה [ויקרא כ"ג] לא תכלה פאת שדך בקצרך, אם עבר וכלה אינו לוקה, שיכול ליתן פאה מן התלוש, שנאמ' [ויקרא כ"ג] לגר ליתום ולאלמנה תעזב אותם, שהוא עשה אחר לאו, ואם אכלו או שאבד עד שלא הפריש כלום לוקה, שהרי עבר על הלאו ואין בידו לתקן.
אכל שרץ המים לוקה ד' מלקייות, שארבעה לאוין כתובין בו, אחד שנ' בדגים טמאים [ויקרא י"א] ושקץ יהיו לכם מבשרם לא תאכלו, ועוד כתוב במשנה תורה [דברים י"ד] וכל אשר אין לו סנפיר וקשקשת לא תאכלו, ועוד כתוב [ויקרא שם] אל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ השורץ, ומשמע בין שרץ הארץ ובין שרץ המים, ועוד כתוב [שם] ולא תטמאו בהם, הרי ד' לאוין.
השותה בכלי זכוכית שלאומן המקיז דם עובר משום אל תשקצו את נפשותיכם, שהוא דבר מאוס ומשוקץ. וכן המשהא נקביו עובר משום אל תשקצו.
<h2>דף יז.</h2>
לאו הכתוב בשלוח הקן אין לוקין עליו, שנתקו הכתוב לעשה, שכך אמרה תורה לא תקח האם על הבנים, ואם לקחת שלח תשלח את האם ותפטר, ואם מתה האם עד שלא שלחה לוקה, שהרי אינו יכול לקיים בה מצות שילוח והרי עבר על לא תקח.
<h2>דף כ.</h2>
הקורח קרחה בראשו על מת לוקה, ובכל מקום שלראש חייב. וכמה שיעור קרחה כגריס שלפול, והמלקט שערות לבנות מתוך שחורות אפי' בשיער אחד עובר משום לא ילבש גבר שמלת אשה. השורט שירטה על מת חייב, שנ' [ויקרא י"ט] ושרט לנפש לא תתנו בבשרכם. שרט שירטה אחת על חמשה מתים, או חמש שירטות על מת אחד, חייב מלקות על כל אחת ואחת, ובין אם שרט בכלי ובין אם שרט ביד חייב. היה משרט על ע"ז, ביד פטור, בכלי חייב, שכן דרך עובדי ע"ז, שנ' [מלכ' א' י"ח] ויתגודדו כמשפטם בחרבות וברמחים עד שפך דם עליהם.
המשחית פאת זקנו לוקה, וחמש פאות הן, שנים מצד זה הלחי העליון והלחי התחתון, וכן שנים מצד זה, וסוף הזקן שהוא השבולת, והוא הנקרא סנטרו, כמבו' בקונטרס הראייות, וחייב על כל פאה ופאה, ואם העבירן כולן לוקה חמש מלקייות, ואינו חייב עד שיעבירם בתער, ואם העבירם במספריים ובמלקט וברהיטני פטור.
<h2>דף כ:</h2>
והמקיף הקטן חייב, והאשה אינה מוזהרת לא על הקפת הראש ולא על השחתת הזקן, ובין שהקיפה היא את אחרים בין שניקפה היא מאחרים פטורה, אבל הניקף ממנה חייב, שהרי הוא חייב על הקפת ראשו, ועניין זה מבואר בפרק שני נזירים [נזיר נ"ז ע"ב]. המעביר [שיער] בית השחי ובית הערוה הרי זה לוקה, משום שנ' [דברים כ"ב] ולא ילבש גבר שמלת אשה, שלא יתקן איש עצמו בתיקוני אשה, כמו שמבואר בפרק שני נזירים [שם נ"ח ע"ב].
המקיף פאת ראשו הרי זה לוקה, וזה הוא המשוה צדעיו לאחורי אזניו ולפדחתו, לפי שאחרי אזניו הוא חלק, וכן פדחתו חלק, ושיער שבצדעים מפסיק בין זה לזה, ואם גילח אותו הרי משוה כל החלק וזו היא הקפה, ואפילו אם גילח כל הראש עם הצדעים חייב, שהקפת כל הראש שמה הקפה, כמו שמבואר בפרק שני נזירים [נזיר נ"ז ע"ב]. וחייב על שני הצדעים שני מלקייות, שנ' פאת ראשכם, וכל אחד הוא פאה לעצמו. ומז"ה ביאר שאינו עובר אלא אם כן גילח בתער. ואחד המקיף ואחד הניקף לוקה, והוא שהיה הניקף מחזיר ראשו ומסייע בהקפה, שאם אינו מסייע אינו לוקה, שהוא לאו שאין בו מעשה.
היה משרט על ביתו שנפל ועל ספינתו שטבעה בים פטור, שנ' ושרט לנפש, אינו חייב אלא על המת בלבד.
<h2>דף כא.</h2>
הכותב כתובת קעקע בבשרו הרי זה לוקה, שנ' [ויקרא י"ט] וכתובת קעקע לא תתנו בכם, כתב ולא קיעקע, קיעקע ולא כתב, אינו חייב עד שיכתוב ויקעקע, שהוא כותב בדיו ובכוחל ובכל דבר שהוא רושם, ומקעקע במחט, ועושה צורת האותייות והדיו נכנס בו. הנותן אפר על גבי מכתו מותר ואין חוששין מפני שנראה ככתובת קעקע שכל מקום שיש מכה מכתו מוכחת עליו.
נזיר שהיה שותה יין כל היום כולו אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תשתה אל תשתה והוא שותה חייב על כל התראה ושתייה. ושני לאוין יש בחייובו של נזיר, אחד משום בל ישתה, ואחד משום בל יחל דברו, כמו שמבואר בתחלת נדרים [ג' ע"א]. וכן נזיר או כהן שהיה מיטמא למתים כל היום אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תטמא אל תטמא והוא מיטמא חייב על כל אחת ואחת. וכן מי שהיה לובש כלאים כל היום אינו חייב אלא אחת, אמרו לו אל תלבש אל תלבש והוא פושט ולובש חייב על כל אחת ואחת, ואפי' לא פשט ולבש אלא שהה כדי לפשוט וללבוש חייב על כל אחת ואחת.
<h2>דף כב.</h2>
כמה הוא שיעור המלקות ארבעים חסר אחת, שנ' [דברים כ"ה] והכהו כדי רשעתו במספר ארבעים יכנו, מספר הסמוך לארבעים. ואומדין אותו שאם אינו יכול לקבל שיעור מלקות, מלקין אותו כפי מה שיכול לקבל, ואין אומדין אותו אלא במכות הראויות להשתלש, שאם אמדוהו בשלשים ושתים אין מלקין אותו אלא שלשים, עשרה מלפניו, ועשרים מאחריו, שנ' והכהו לפניו כדי רשעתו, חלק אחד מלפניו ושני חלקים מאחריו. אמדוהו שיכול לקבל ארבעים ולאחר שלקה מקצת אמדוהו שאינו יכול לקבל ארבעים פטור ממלקות ארבעים אלא מכין אותו כפי מה שיכול לקבל. אמדוהו לקבל שמונה עשרה, ולאחר שלקה אמדוהו שיכול לקבל ארבעים פטור.
עבר עבירה שיש בה שני לאוין, ואמדוהו שיכול לקבל ארבעים ושתים, הרי זה לוקה ארבעים ושתים ופטור, שהרי לוקה מן המלקות השיני שלשה, שהן מכות הראויות להשתלש, אבל אם אמדוהו בארבעים ואחד, אין מלקין אותו אלא מלקות אחת, שהרי אין כאן מן המלקות השיני מכות הראויות להשתלש, וממתינין לו עד שיבריא, ועוד מלקין אותו מלקות אחרת.
<h2>דף כב:</h2>
כיצד מלקין אותו, כופת שתי ידיו לעמוד אילך ואילך, וחזן הכנסת אוחז בבגדיו אם נקרעו נקרעו, ואם נפרמו להרבה קרעים נפרמו, עד שהוא מגלה את לבו, והאבן נתונה מאחריו וחזן הכנסת עומד עליה, ורצועה שלעגל בידו, כפולה אחת לשתים, ושתים לארבעה, ושתי רצועות עולות ויורדות בה שיכול להפכן בכל קצה וקצה, בית אחיזת ידה טפח ורחבה טפח, ומגעת לפי כריסו, ולא היה מכה אותו לא עומד ולא יושב אלא מוטה שנ' [דברים כ"ה] והפילו השופט, ומגביה בשתי ידיו ומכה בידו אחת ובכל כחו, ואין מעמידין חזנים אלא יתירי כח וחסירי מדע. הגדול שבדיינים קורא אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך, והשיני מונה, והשלישי אומר הכה. ומצוה לצמצם המקרא כנגד המלקות, ואם לא צמצם וגמר המקרא קודם המלקות חוזר לתחלת המקרא. ואם מת תחת ידו פטור, ואם טעה והוסיף רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו.
נתקלקל בין ברעי בין במים אחר שהתחיל להכות פטור אחד האיש ואחד האשה שנ' [דברים כ"ה] ונקלה אחיך לעיניך משנקלה הרי הוא אחיך. וכן אם כפתוהו ורץ מבית דין פטור. כל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתן, שנ' [דברים כ"ה] ונקלה אחיך, משלקה הרי הוא כאחיך.
<h2>דף כג:</h2>
כל היושב ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, שנ' [ויקרא י"ח] ונכרתו הנפשות העושות מקרב עמם, ואומ' [שם] אשר יעשה אותם האדם וחי בהם, צא ולמד מה שאמרה תורה [דברים י"ב] רק חזק לבלתי אכל הדם, ומה הדם שנפשו של אדם קצה בו, הפורש ממנו מקבל שכר, גזל ועריות שנפשו שלאדם מתאוה להם ומחמדת להם, הפורש מהם על אחת כמה וכמה שיזכה לו ולדורותיו עד סוף כל הדורות. רצה המקום ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנ' [ישעי' מ"ב] ה' חפץ למען צדקו יגדיל [תורה] ויאדיר.
<h2>דף כד.</h2>
תרי"ג מצוות ניתנו להם לישראל, שנ' [דברים ל"ג] תורה צוה לנו משה, תורה בגימטרייא תרי"א ואנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, ואעפ"כ כל התורה כולה תלויה באמונה שנ' [חבקוק ב'] וצדיק באמונתו יחיה.
